מאמרי הזוה"ק - פרשת החודש

י"ז אדר תשפ"ה | 17/03/2025 | 21:48

ח"ב ל"ט ע"ב

אָמַר רִבִּי יִצְחָק, לָא אִצְטְרִיךְ אוֹרַיְיתָא לְמִכְתַּב אֶלָּא מֵהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים [א] לא היתה צריכה התורה להתחיל ולכתוב מבראשית אלא מהמצוה הראשונה שהיא מצות קידוש החודש. מַאי טַעֲמָא מה הטעם. מִשּׁוּם דְּשֵׁירוּתָא דְּסִיהֲרָא הֲוֵי מפני  שהתחלת התחדשות הלבנה היתה ביציאת מצרים היא התחלת תיקון השכינה, כי ע"י החטא של אדה"ר, נפגמה נשמתו ונפגמו כל הנשמות שהיו כלולות בו, וזמן תיקונן היה בדור המבול ובדור הפלגה ובדור סדום וסימנם אמס"ה ר"ת אנוש מבול סדום הפלגה, עד שבדור מצרים התחילה להראות בחינת הזהב שבהם, ואז ביציאת מצרים נתקנו אלו הנשמות והיו ראויות לקבלת התורה והיה העולם מתוקן והשכינה ראויה ליחוד. וְעַל דָּא, אוֹרַיְיתָא הֲוָה אִצְטְרִיךְ לְמִכְתַּב מֵהָכָא דְּהָא בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקַשַּׁר מִלָּה ועל זה התורה הייתה צריכה להתחיל ולהכתב מכאן כלומר מהחודש הזה, שהרי מצוה זו של קידוש החודש בקב"ה שהוא ז"א נקשרת המלכות שנקראת [ב] ובדבר זה המלכות נתקנת ומזומנת לזווג.

וְלָא קַשְׁיָא דְּלָא כְּתִיב זֹאת הַחֹדֶשׁ הַזֹּאת ולא קשה מה שלא כתוב שהיא המלכות, כלומר שמורה על המלכות שעתה מתחדשת ונתקנת ומזומנת ליחוד, בכל זאת כתוב "הזה", דְּהָא זֶה וְזֹאת כְּחַד מִתְקַשְּׁרִין שהרי זה שהוא ז"א וזאת שהיא המלכות כאחד מתקשרים בסוד היחוד. וּבַאֲתַר דְּאִית בֵּיהּ דְּכָר וְנוּקְבָּא כַּחֲדָא ובמקום שיש בו יחוד וקשר של זכר ונקבה כאחד, לֵית שְׁבָחָא אֶלָּא לִדְכוּרָא אין השבח ראוי להינתן אלא לזכר, ולכן כתוב החודש הזה שהוא ז"א להורות שעיקר התיקון הוא ע"י ז"א שהוא הזכר. וְעַל דָּא ועל זה כתוב רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה כי ז"א נקרא ראשון שיחודו עם הנוק' שנקראת חודשי השנה, כי החודשים בנוק' הוא "לכם" לעם ישראל לתועלת והשפע והארה שלכם. לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה וַדַּאי שהיא השכינה בחי' המלכות ודאי והיא משפיעה עלינו. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, לָכֶם תְּרֵי זִמְנֵי לָמָּה שאל רבי יהודה את רבי יצחק שתי פעמים מדוע? שהרי כתוב החדש הזה "לכם" ואח"כ ראשון הוא "לכם". אָמַר רִבִּי יִצְחָק מִנַּיְיהוּ, אִשְׁתְּמַע יַתִּיר לרבי יהודה, מהם מב' פעמים לכם נשמע ונלמד יותר שהיחוד של זו"ן הוא לטובת ישראל. כְּמָה דִּכְתִּיב, כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ אִתְקַשְׁרוּתָא דָּא לָכֶם כמו שכתוב (דברים לב) כי כל ישראל הם בבחי' וכל אומות העולם חשובים כבהמות ולא כבני אדם. ולכן, ההתקשרות הזאת של יחוד זו"ן הנעשה ע"י מצות החודש היא לכם לתועלת שלכם, וְלָא לִשְׁאַר עַמִּין ולא לשאר אומות העולם, כי השכינה מקבלת השפע ואנחנו בניה והיא משפיעה לנו.

ח"ב ט"ז ע"א

תָּא חֲזֵי בא וראה, בְּנֵי יַעֲקֹב כֻּלְּהוּ הַווּ מֵתִין בְּהַהוּא זִמְנָא וְנַחֲתוּ אִלֵּין וְאִלֵּין בני יעקב כולם כבר היו מתים באותו זמן וירדו אלו שהם נשמות השבטים ואלו השכינה הקדושה עם המלאכים בגלות [ג].

רִבִּי יוֹסֵי וְרִבִּי אֶלְעָזָר אָמְרוּ, הַאי פָּרַשְׁתָּא מִלִּין עִלָּאִין אִית בָּהּ זו הפרשה דברים עליונים יש בה, דִּתְנָן בְּשַׁעֲתָא דְּנַחֲתוּ אִלֵּין רְתִיכִין וּמַשִּׁרְיָין קַדִּישִׁין שלמדנו, בשעה שירדו אלו המרכבות והמחנות הקדושות של השכינה, דְיוֹקְנֵיהוֹן דִּשְׁבָטִין דִּגְלִיפִין לְעֵילָּא כֻּלְּהוּ עָאלָן לְמֵידָר עִמְּהוֹן צורות נשמות של השבטים שחקוקות למעלה, כולם נכנסו לגור עמהם בגלות. הֲדָא הוּא דִכְתִיב וזה מה שכתוב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ צורת נשמתם של השבטים ושל בני ביתם כולם באו להיות עם בניהם בגלות, וּכְתִיב, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי דהיינו צורת נשמתם, אבל עיקר נשמתם הם למעלה בג"ע במקומם.

דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב וְגוֹ'. אִתְחֲזָר פָּרַשְׁתָּא דָּא לְמָה דְּאָמַר רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי יְהוּדָה, וְכֹלָּא הֲוָה חוזרת פרשה זו, לפי מה שאמר רבי יוסי בר' יהודה ופירש שכמו שהשבטים באו בחייהם עם יעקב, כן במיתתם באה צורת נשמתם והכל היה שהשכינה ירדה עם ישראל בגלות.

וְתָּא חֲזֵי ובא וראה, רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, כַּד הֲוָה מָטֵי לְהַאי פָּסוּק, הֲוָה בָּכֵי כאשר היה מגיע לזה הפסוק ואלה שמות בנ"י היה בוכה, דְּתַנְיָא ששנינו, אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, בְּשַׁעֲתָא דְּאָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא בשעה שהלכו ישראל בגלות מצרים, [ד] אִתְכַּנָּשׁוּ כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתְהוֹן דִּשְׁבָטִין לִמְעַרְתָּא דִּכְפֶלְתָּא התאספו כל הנשמות של השבטים למערת המכפלה[ה].

צָוְוחוּ וְאָמְרוּ צעקו ואמרו: סָבָא סָבָא, כְּאֵבָא דִּבְנִין לָאו בִּלְּאוּתָא דְּעָלְמָא דֵּין יעקב יעקב הכאב של הבנים אי אפשר ללאות ולסבול בגלות (בְּגָּלוּתָא) של העולם הזה, בָּנֶיךָ כֻּלְּהוּ מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּקַשְׁיוּ בניך כולם משתעבדים בעבודה קשה, עַם אַחֲרָן עם אחר עַבְדִין עושים בְּהוּ בהם נוּקְמִין נקמות גדולות שיש דְּעָלְמָא בעולם.

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, אִתְּעַר רוּחֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא באותה השעה נתעורר רוחו של אותו יעקב אבינו, רְשׁוּתָא שָׁאִיל, וְנָחִית ביקש רשות מהקב"ה וירד למצרים. קָרָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְכָל רְתִיכוֹי וּמַשִּׁרְיָיתֵיהּ וּמַלְכֵיהוֹן בְּרָאשֵׁיהוֹן ואז קרא הקב"ה מרכבותיו ומחנותיו, והמלך הקב"ה בראשם. וְנַחֲתוּ כֻּלְּהוּ עִם יַעֲקֹב וְעִם שִׁבְטוֹהִי וירדו כולם עם יעקב אבינו ועם נשמות השבטים. וא"כ אנחנו רואים כי שְׁבָטִין נַחֲתוּ חַיִּין עִם אֲבוּהוֹן השבטים ירדו ירדו בעודם חיים ממש עם יעקב אביהם, וּשְׁבָטִין נַחֲתוּ מֵתִים עִם אֲבוּהוֹן והשבטים ירדו במותם פי' צורת נשמתם יעקב אביהם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב זה הוא מש"כ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה וְגוֹ', וּכְתִיב, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וְגוֹ'. וְתָא חֲזֵי, מֵתִים הֲווּ, וְנַחֲתוּ, וּכְתִיב וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם ובא וראה כי כבר היו וירדו למצרים וכתוב שנשמתו של יוסף היה במצרים גם אחרי שמת. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּהַאי אִתְקְרֵי אמר רבי אבא בזה נקרא יוסף (תהלים ק"ג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים.

דף קפ"ב

תָּנָא, בְּשַׁעֲתָא דְּמָסַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל לְשָׂרָא דְּמִצְרָאֵי למדנו בשעה שמסר הקב"ה את ישראל לשר של מצרים, גָּזַר עָלַיְיהוּ גזר עליהם ז' גְּזֵרוֹת, שֶׁיְּשַׁעְבְּדוּ  בְּהוֹן מִצְרָאֵי שישתעבדו המצרים בעם ישראל. הֲדָא הוּא דִכְתִיב זה מה שכתוב, (שמות א')  א' וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם, ב' בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה, ג' בְּחוֹמֶר, ד' וּבִלְבֵנִים, ה' וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, ו' אֵת כָּל עֲבֹדָתָם, ז' אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ. וְלָקֳבְלֵיהוֹן שִׁבְעָה לְטָב וכנגדם גזר גזירות לטובה כדי שיוכלו לסובלם, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל א' פָּרוּ, ב' וַיִּשְׁרְצוּ, ג' וַיִּרְבּוּ, ד' וַיַּעַצְמוּ, ה' בִּמְאֹד, ו' מְאֹד, ז' וַתִּמַּלֵא הָאָרֶץ אוֹתָם.

(שמות א') [ו] הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר, אֵין הָבָה אֶלָּא לָשׁוֹן הַזְמָנָה, לְמֶעְבַּד דִּינָא שיזמינו את עצמם לעשות דין בישראל. כְּמָה דְּאַתְּ אָמֵר (בראשית י"א) הָבָה נֵרְדָה כמו שהפסוק אומר הבה נרדה, ונעשה דין בבני דור הפלגה. ושאול ויהונתן כשהפילו גורל אמרו (שמואל א', י"ד) הָבָה תָמִים שיצא גורל אמת. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן, הָבָה כּוּלָּם המובא בכל מקום פי', לְשׁוֹן הַסְכָּמָה וְהַזְמָנָה. כְּמוֹ (בראשית י"א) הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר נסכים שנבנה ונזמין כל צרכי הבנין. (שופטים כ') הָבוּ לָכֶם עֵצָה הזמינו עצמכם ותנו ונסכים יחד עליה. (תהלים כ"ט) הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים הסכימו והזמינו להביא קרבן מבני אלים.

רִבִּי יִצְחָק אָמַר, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ סברא אמצעית הסכמה כר"י ודין כר"י, פי' נֶהֱוֵי בְהַסְכָּמַת דִּינָא לְגַבֵּיהּ נהיה בהסכמה לעשות דין לישראל כתיב הבה נתחכמה לו.

ח"ב ל"ט ע"ב

(שמות יב) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה וְגוֹ', בֶּעָשׂוֹר, אַמַּאי בֶּעָשׂוֹר ושואל למה ציוה הקב"ה ליקח השה בעשור לחודש?. אָמַר רִבִּי אַבָּא, בְּזִמְנָא דְּאַנְהִיר יוֹבָלָא לְסִיהֲרָא בזמן שמאירה היובל שהיא אימא בינה סוד היובל הנקראת "עשור" שכוללת בתוכה עשר ספירות דז"א ומאירה למלכות שנקראת ירח ונקראת ג"כ חודש, דִּכְתִּיב בְּיוֹבָלָא וראיה לזה שכתוב בענין היובל, בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפּוּרִים הוּא ויום הכפורים הוא בינה עליונה שמאירה למלכות.
וְיִקְחוּ  לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבוֹת, אֲמַאי מדוע דוקא יקחו שה? בְּגִין דִּבְזִמְנָא דָּא אִצְטְרִיךְ לְמֵיגַד לֵיהּ לפי שבזמן הזה בעשור לחודש צריך למשוך אותו, כמש"כ משכו וקחו לכם צאן. דְּהָא תָּנֵינָן, בְּמִלְּתָא דָּא שהרי למדנו בדבר הזה שלוקחים את הצאן וקושרים אותו לכרעי המיטה ועושים בו שפטים אִתְבַּר כִּתְרָא (חַדָא) תַּתָּאָה נשבר ונכנע הכתר התחתון של הקליפה הנקראת צאן, דְּמִתְאַחֲדִין בֵּיהּ כָּל שְׁאַר כִּתְרִין תַּתָּאִין שנאחזים בו כל שאר הספירות התחתונות של הקליפות, וכאשר היא נכנעת, כל הספירות של הקלי' נכנעות. וְעַל דָּא פָּרִישׁ מֹשֶׁה וְאָמַר ועל זה פרש רבינו ואמר, מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן שהוא בקלי', ובזה תכניעו את כל הקליפות, כי הוא הראש שלהם כנגד מזל "טלה" שהוא נקרא בכור פרעה שהיו המצריים עובדים אותו, כְּמָה דִּכְתִּיב, צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה כמו שכתוב שהם שלש קליפות חזקות מאד שהם שעבדו את ישראל במצרים ועתה הפילם הקב"ה.

אָמַר  קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, עֲבִידוּ אַתּוּן עוֹבָדָא לְתַתָּא הקב"ה תעשו אתם מעשה למטה שתקחו השה ותקשרו אותו לכרעי המיטה להיות מוכן ליום י"ד בניסן, וַאֲנָא אִתְבַּר תֻּקְפֵּיהוֹן לְעֵילָּא ואני עי"ז אשבור תוקפם וחוזקם למעלה, וּכְמָה דְּתַעֲבְדוּן בְּנוּרָא אַתּוּן וכמו שתעשו שתשחטו אותו ותשרפו אותו באש אתם כאן למטה, דִּכְתִּיב כמ"ש כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, אֲנָא אוּף הָכִי אַעֲבִיר אוֹתוֹ בָּאֵשׁ בִּנְהַר דִּינוּר אני ג"כ כך אעשה אעביר את קליפת הצאן שלהם אותו באש בנהר להורידו מגדולתו.
אַמַּאי אִתְנְגִיד בַּעֲשָׂרָה ומקשה מדוע היה צריך למשוך הצאן לחודש ולהשאיר שם עד י"ד וְאִתְנְכִיס בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר ולשחוט אותו ביום ערב פסח? אָמַר רִבִּי אַבָּא בְּדָא אִתְקַשָּׁרוּ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין הטעם הוא, כי בזה הקליפות האלו של הצאן נקשרו עם ישראל והיו תחת השעבוד של הקלי' הזאת ארבע מאות שנים. וְאַף עַל גַּב דְּאַרְבַּע מְאָה שְׁנִין לָא אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ ואע"פ שארבע מאות שנים לא השתעבדו בהם בעם ישראל אלא רק 210 שנים, מִכָּל מָקוֹם, הוֹאִיל וַהֲוָה זָמִין לְאִתְקַשְּׁרָא בְּהוּ מכל מקום הואיל והיתה אותה הקליפה מזומנת להתקשר ולשלוט בהם בעם ישראל ארבע מאות שנה, אִתְחַשִׁיב עָלֵיהּ כְּאִילּוּ אִשְׁתַּעֲבִידוּ בְּהוּ כָּל אַרְבַּע מְאָה שְׁנִין נחשב עליו על אותה קליפה השתעבדו בהם אותם ארבע מאות שנים. בְּגִין לפי כָּךְ, מְעַכְּבִין לֵיהּ אַרְבַּע יוֹמִין, קְטִירָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל כך, מעכבים את השה ארבעה ימים קשור ברשותם של עם ישראל, וארבעה ימים אלו הם כנגד ארבע מאות שנה. ועי"ז יכנעו ד' מאות כוחות הטומאה ששלטו באותו זמן ארבע מאות שנה, וּלְבָתַר וְשָׁחֲטוּ אוֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם ורק אח"כ ואז נכנע אותו הסטרא אחרא דצאן והתבטל.

אַמַּאי בֵּין הָעַרְבַּיִם ושואל מדוע היתה השחיטה דוקא בין הערבים?. ומפרש בְּשַׁעֲתָא דְּדִינָא תַּלְיָא בשעה שהדין תלוי ושולט בעולם והוא זמן שליטת אותה קליפה, ועי"ז מכניעים אותה. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְמְסַר (דף מ' ע"א) מִלָּה דָּא לֵיהּ ובשעה שנמסר וניתן לאותה קליפה דבר זה לשלוט על עם ישראל, עַל יְדוֹי דְּאַבְרָהָם על ידי אברהם אבינו, דִּכְתִּיב כמ"ש (בראשית טו) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא שהוא זמן בין הערבים וְתַרְדֵּמָה הרומזת על הגלות נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה נוֹפֶלֶת עָלָיו. ומפרש אֵימָה: היא כִּתְרָא חֲדָא ספירה אחת של קליפת בכור בהמה. חֲשֵׁכָה: כִּתְרָא אַחֲרָא ספירה אחרת כנגד קליפת בכור השפחה. גְּדוֹלָה: הַאי דְּהִיא רַבְרְבָא מִכֹּלָּא זו היא הגדולה שמכולם כנגד בכור פרעה שהם ג' קליפות ששעבדו את אבותינו במצרים ונפלו ע"י ג' אבותינו הקדושים. וְאַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא קְרָא דָּא עַל שְׁאַר שִׁעְבּוּדַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל ואע"פ שפרשנו פסוק זה על שאר שעבודים וגלויות שהיו לעם ישראל כמו שמובא במדרש, אימה זו גלות בבל. חשכה גלות מדי. גדולה גלות יון, וְכֹלָּא הֲוָה האמת שהכל היה, כל הגלויות שדברנו בהם הכל רמוז. כְּגַוְונָא דָּא, (שמות י"ז) כִּי מָחֹה אֶמְחֶה כעין זה היה במחיית עמלק כתוב פעמיים שפירושו, אַתּוּן מִתַּתָּא וַאֲנָא מֵעֵילָּא אתם מלמטה, ואני מלמעלה.

תָּנָא למדנו, לָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, עַד דְּאִתְבָּרוּ כֻּלְּהוּ שִׁלְטוֹנִין דִּלְעֵילָּא (מִשֻׁלְשוֹלֵיהוֹן) מִשּׁוּלְטָנֵיהוֹן שלא יצאו עם ישראל ממצרים עד שנשברו כל השליטים והשרים של מעלה ממשלתם, וְנַפְקוּ יִשְׂרָאֵל מֵרְשׁוּתְהוֹן, וְאַעֲלוּ לִרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא עִלָּאָה בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ויצאו ישראל מרשותם ונכנסו לרשות הקדושה העליונה, וְאִתְקָטִירוּ בֵּיהּ ונקשרו ונתחברו להקב"ה באהבה גדולה כלומר שעוד בהיותו במצרים כבר נשברו כל כוחות הס"א וז"ש "וה' הכה כל בכור", הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב זה מה שכתוב, (ויקרא כה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם מיד כאשר הוצאתי אותם ממצרים. מַאי טַעֲמָא עֲבָדַי הֵם מדוע הם עבדי היות. אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, פי' דְּאַפָּקִית לְהוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאַלִית לוֹן בִּרְשׁוּתִי שהוצאתי אותם מרשות הסטרא אחרא והכנסתי אותם ברשותי ברשות הקדושה.

וְהַיְינוּ דְּאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן וזה מה שאמר רבי שמעון, מַאי דִּכְתִּיב, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. ועוד כתוב כִּי כָּל אוֹכֵל מַחְמֶצֶת ונכרתה הנפש ההיא מעדת ישראל, וצריך להסביר מה הטעם לזה שהתורה אסרה לאכול חמץ בפסח. אֶלָּא הָכִי אוֹקִימְנָא אלא כך העמדנו הדבר ופירשנו, הַאי שְּׂאוֹר, וְהַאי מַחְמֶצֶת, דַּרְגָּא חַד אִינּוּן, וְכֻלְּהוּ חַד. רְשׁוּ אוֹחֲרֵי שאור זה ומחמצת זו מדרגה אחת הם וכולם רשות אחרת של אלהים אחרים שהם רשות אחת של עבודה זרה, אִינּוּן שָׁלְטָנִין, דִּמְמָנָן עַל שְׁאַר עַמִּין ובכללם הם אותם השליטים והשרים הממונים על שאר העמים, וְקָרֵינָן לְהוּ יֵצֶר הָרָע, רְשׁוּתָא אַחֲרָא, אֵל נֵכָר, אֱלֹהִים אֲחֵרִים ואנחנו קוראים את החמץ יצר הרע, רשות אחרת, אלהים אחרים. אוּף הָכִי, שְׂאוֹר, וּמַחְמֶצֶת, וְחָמֵץ, וְכֹלָּא חַד כמו כן שאור ומחמצת וחמץ, כולם רומזים אל הסטרא אחרא והקליפות וכולם מין אחד. וכמו שכתב הרמ"ק, שאור הוא קליפת בכור פרעה, חמץ קליפת בכור השפחה, מחמצת קליפת בכור בהמה. אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל הָנֵי שָׁנֵי, קַיְימִתוּ בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא אמר הקב"ה לעם ישראל כל אלו השנים עמדתם ברשות הסטרא אחרא, עַבְדִין לְעַם אַחֲרָא עבדים לעם אחר תחת שלטון הקליפות, מִכָּאן וּלְהָלְאָה דְּאַתּוּן בְּנֵי חוֹרִין מכאן והלאה אתם בני חורין, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ. וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ ועל ידי זה תבטלו את הכח של ג' הקליפות ששלטו עליכם במצרים.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, אִי הָכִי אם כך שטעם איסור אכילת חמץ כי השאור והחמץ והמחמצת הם ג' קליפות קשות ואז ישראל זכו לצאת מהקליפות הללו כָּל יְמֵי שַׁתָּא נָמֵי אם כך, כל השנה ג"כ יהיה אסור לאכול חמץ ושאור כי על ידם יכולים להדבק בקליפות, אֲמַאי שִׁבְעַת יוֹמִין ומדוע דוקא שבעת ימים כמ"ש, דִּכְתִּיב שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, שִׁבְעַת יָמִים, וְלָא יַתִּיר הרי שהתורה אסרה שבעת ימים ולא יותר. בשלמא אם הטעם הוא לזכר הנס שכתוב ויאפו את הבצק וכו' עוגות מצות כי לא חמץ מובן מדוע דוקא שבעת ימים, אבל אם מטעם שליטת הקליפות והסטרא אחרא הנ"ל א"כ כל השנה כולה יאסר החמץ. אֲמַר לֵיהּ, כָּל זִמְנָא דְּאִתְחַיָּיב בַּר נָשׁ לְאִתְחֲזָאָה גַּרְמֵיהּ בֶּן חוֹרִין, הָכִי אִצְטְרִיךְ אמר לו רבי אבא לרבי יהודה כל זמן שצריך להראות האדם עצמו בן חורין כך צריך שלא לאכול חמץ, כָּל זִמְנָא דְּלָא אִתְחַיָּיב לָא אִצְטְרִיךְ וכל זמן שלא צריך להראות עצמו בן חורין דהיינו כל השנה כולה לא צריך להזהר באכילת חמץ, ופירוש הדבר כתב הרמ"ק[ז].

לְמַלְכָּא דְּעָבַד לְחַד בַּר נָשׁ רוּפִינוּס משל למלך שעשה לאדם אחד שר גדול ומושל, כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְהַאי דַּרְגָּא, חַדֵּי וְלָבִישׁ לְבוּשֵׁי יְקַר כל אותם הימים שעלה לאותה מדרגה היה שמח ולבש מלבושים יקרים מלבושי כבוד, לְבָתַר לָא אִצְטְרִיךְ אבל אחר עבור ימי השמחה לא צריך הוא ללבוש מלבושים אלו המיוחדים והמשובחים. לְשַׁתָּא אַחֲרָא נָטִיר אִינּוּן יוֹמִין דְּסָלִיק לְיָקִירוּ דָּא, וְלָבַשׁ אִינּוּן לְבוּשִׁין לשנה האחרת שמר והמתין לאותם הימים שעלה לגדולה ולבש את אותם מלבושי כבוד וגדולה, וְכֵן בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא וכן עושה בכל שנה ושנה באותו תאריך שעלה לגדולה ולובש אותם המלבושי כבוד  כְּהַאי גַּוְונָא יִשְׂרָאֵל כמו כן עושים עם ישראל, כְּתִיב כתוב, שִׁבְעַת יָמִים שְּׂאוֹר לֹא יִמָּצֵא בבתיכם, דְּאִינּוּן יוֹמֵי חֶדְוָותָא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לִיקָרָא דָּא, וְנַפְקוּ מִשִּׁעְבּוּדָא אַחֲרָא לפי שאלו הימים ימי חדוה, ימים שעלו עם ישראל לגדולה ויצאו משעבוד הסטרא אחרא. וּבְגִין כַּךְ, נָטְרִין בְּכָל שַׁתָּא וְשַׁתָּא, יוֹמִין דְּסָלִיקוּ לְהַאי יְקַר ועל כן שומרים בכל שנה ושנה אלו הימים שעלו לאותה גדולה וכבוד, וְנָפְקוּ מֵרְשׁוּתָא אַחֲרָא, וְעָאלוּ בִּרְשׁוּתָא קַדִּישָׁא ויצאו מרשות הסטרא אחרא ונכנסו לרשות הקדושה, וְעַל דָּא כְּתִיב, שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹאכֵלוּ ועל זה כתוב שרק שבעת ימים לאכול מצות להראות את החירות מהס"א אבל כל השנה לא צריך, וכמו שכתב רבינו האר"י והרש"ש זיע"א כי ימים אלו הם שורש של כל השנה ואם בהם האדם לא אוכל חמץ אז הכניע את הסטרא אחרא של כל השנה ויותר אין צריך להזהר.